נער הולך לאיבוד (מחשבות על טיפול)

 

הוא נכנס לחדר.

נער בן 14, גבוה ומרשים, לבוש לפי צו האופנה, מריח טוב, מנומס ומאד נחמד.
קצת חששתי מהמפגש איתו.
עשו לי כל כך הרבה הכנות, היועצת, רכז השכבה, המחנך וגם האימא.
עם כולם נפגשתי ודיברתי.
"הוא מפוצץ שיעורים, נוהג באלימות, מילולית ופיזית, לא לומד, גם ההורים שלו הרימו ידיים, כולם מיואשים, רוצים להוציא אותו מהבית אי אפשר לסבול את ההתנהגות שלו"
הם דיברו ודיברו ומשיחה לשיחה הוא גדל, דמיינתי ילד ענק, קצת מפלצתי.
כשהם סיפרו על החוויה שלהם, הרגשתי מחנק בגרון ומועקה גדולה בחזה.
שאלתי את האימא: "מה את אוהבת בו?"
היא פרצה בבכי ואמרה: "כלום".
לא יכולתי לנשום.
"את בטח חושבת שאני אימא גרועה אבל תביני, זה בלתי נסבל, אני מיואשת. אני מגיעה הביתה ונסגרת בחדר רק כדי לא לפגוש אותו, זה כל כך קשה.
אני לא יודעת כבר מה לעשות אז אני בורחת, נכנסת לחדר ונועלת את עצמי".
שתקתי.
אני מטפלת ואני תמיד יכולה להנהן ולהגיד "אני מבינה" כשאין לי משהו חכם להגיד.

האמת שהייתי מופתעת, מעולם לא קיבלתי תשובה כזאת מאימא. אז שתקתי.
ולמרות שזה נשמע מוזר, הצלחתי להבין אותה. היא הייתה מיואשת וחסרת אונים ולי רק היה מאד עצוב.
על הילד האבוד, על האימא שבורחת, על המשפחה שמתפרקת.

חששתי, איך יהיה איתו? ומרוב לחץ לא הכנתי כלום.

אני פשוט אהיה שם, בלי הכנות מוקדמות.

ואז הוא נכנס, אמר שלום יפה ובעדינות והושיט לי את היד ללחיצה.
לרגע עברה לי המחשבה, אולי הגיע ילד אחר?
הצגתי את עצמי והוא שאל: "למה אני פה? מה עושים פה בכלל?"  הסברתי והוא בחר להתחיל במשחק.
שיחקנו בשקט. הוא לא רצה לדבר. כשנגמר הזמן אמר "תודה" ויצא בשקט.
כך זה נמשך שבועות. הוא היה אדיב ומתחשב, מעולם לא רימה או ניסה לבדוק גבולות ותמיד שאל לשלומי.

מצאתי את עצמי חושבת עליו הרבה.
מה קורה שם בפנים?
הדיווחים מהבית המשיכו להיות קשים, בבית ספר המצב נרגע קצת, אבל רק קצת.
יום אחד שחיקנו משחק אסוציאציות ועלתה המילה "עצב" והוא אמר "חוויתי הרבה עצב בחיים שלי".
פתאום ברגע הכי לא צפוי הוא פתח לי חריץ קטן לנפש שלו.

לאט לאט הוא התחיל לדבר.
דיבר, אבל רק קצת, משפטים קצרים, לפעמים לא ברורים.
הוא חיפש מקום עם שקט, דמות שאינה שופטת או מבקרת, שאין לה ציפיות ממנו, שמחזקת.

בחדר. במקום בטוח.

נפרדנו לפני סוף השנה. הוא הוצא מהבית ועבר לפנימייה.

הפרידה הייתה עצובה והדרך שלו עוד ארוכה אבל אני לא אשכח איך התרגשתי כשבדלת, ממש לפני שיצא,
הוא אמר: "אהבתי לבוא אליך".

 

אתם יכולים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

תגובות

תגובות

השארת תגובה