פחד הוא חלק בלתי נפרד מהחוויות שלנו. אנו חווים מגוון פחדים לאורך חיינו.
פחד מכישלון, פחד, מדחייה, פחד מהמוות, פחד מהלא נודע. הרשימה עוד ארוכה ולכל אחד הפחדים שלו.
ומה זה הפחד הזה? הפחד הוא כלי שבא להגן עלינו כשאנחנו בסכנה. העניין הוא שאנחנו כבר לא חיים בסוואנה וכבר לא צריכים לברוח מאריות, אך המיינד שמקרין לנו את הפחד קצת יצא מפרופורציות.
אנחנו תחת עומס החיים והפחד מקיף אותנו מכל עבר, הכבישים, המצב הכלכלי, הביטחוני,הבוס, הטלפונים, האוכל, דימוי הגוף, הילדים ועוד ועוד. זו הסוואנה של ימינו.
המיינד מקרין סכנה מכל עבר, הוא חי בפחד, הוא לא יודע ממה הוא מפחד זה לא משנה, העיקר "לשרוד".
להרגיש פחד זה לא נעים, החוויה הפיזית והמנטאלית היא קשה.
אני יודעת את זה הרגשתי את זה בעוצמות חזקות, הרגשתי פחד קיומי. פחד מוות. פחד מוחשי, פחד אמיתי.
במקרה שלי לא הייתה כמעט ברירה, זה לא אפשרי לא לפחד כשאת מחכה לתינוק שלך שעובר ניתוח מוח, זה לא אפשרי לא לפחד כשאת מחכה לתוצאות הבדיקה הפתולוגית, זה לא אפשרי לא לפחד כשאת מלווה את התינוק האהוב שלך בסוף ימיו.
אז מה כן??? אפשר להחליף את הפחד באהבה.
ניסינו לעשות את זה כל הזמן. לא תמיד הצלחנו, כי הרי זה לא תמיד אפשרי כמו שאמרתי, אבל לרגעים הסתנו את הפחד ונתנו לאהבה לתפוס את מקומו.
בהתחלה הוא היה אומר לי "אל תחשבי יותר מידי, קחי את הרגע הזה ותיהני ממנו, תהיי כאן ועכשיו, ועכשיו גיא כאן והוא מחייך אז תהיי בטוב הזה, תאהבי אותו ותיהני ממנו" (הוא חכם האיש הזה שלצידי).
ככה לאט לאט היו הרבה יותר רגעים של אהבה ופחות רגעים של פחד.
כשאנחנו בפחד אנחנו מכווצים, סגורים, בורחים, מסתירים, שולטים, פוגעים, עוצרים.
הפחד צובט, תוקף, רומס ונוגע בכל מה שיש לנו. ולעומתו האהבה מרחיבה, פותחת, מקרינה, מגלה, משתפת, מרפאת ומקדמת. אהבה מרוממת, משככת ומפצה.
זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל זה מה שזה בשבילי וזה מה שחוויתי.
חוויית הפחד הייתה קשה מנשוא. חוויית האהבה עזרה ועדיין עוזרת לי להמשיך עוד יום ועוד יום.
אי אפשר לחיות בלי פחד אבל אפשר להסתכל אל תוך הפחד כשהוא עולה בנו, להיות מודעים אליו ולא מתוך טוב או רע, רק התבוננות ומודעות, לא להזדהות איתו ולא לתת לו להשתלט עלינו, כי הוא כשהוא משתלט עלינו, הוא מנהל אותנו ועוצר אותנו, ואז אנחנו מתרחקים מעצמנו.
אז יש פחד ויש אהבה וזה דבר נתון. לנו, כמו שכבר אמרתי, יש את חופש הבחירה בין השניים.
וכשאנחנו שומעים את הקולות האלה בתוכנו עלינו לבחור בין הקול שאומר מילות אהבה וזה שאומר מילות פחד ואני זו שמחליטה לאיזה מילים אני מקשיבה ומאיזה אני מתעלמת.
אני משתדלת להקשיב לקול הפנימי. הוא זה שמוביל אותי, הוא הקרוב אליי, הוא מנחה אותי והוא זה שאומר לי אם המילים שאני שומעת הן מילים של פחד או של אהבה.
אני לא תמיד מצליחה, וגם אותי הפחד מנהל לא פעם. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי שממול הפחד נמצאת האהבה.
שיהיה חג אהבה שמח💜
