פסח תמיד היה החג האהוב עליי.
הפריחה, מזג האויר, הריחות. חג החירות הוא הכינוי שאני הכי אוהבת לחג פסח.
בזמן האחרון יוצא לי די הרבה לחשוב על חופש הבחירה. יש לי כזה? כמה? מתי?
אני בוחרת מחשבות. וכשבאות כאלה שלא עושות לי טוב אני מחליפה אותן באחרות יותר נחמדות.
אני בוחרת מילים. בזה אני כבר די מתורגלת כי כשאני מלווה הורים, ילדים, בני נוער אני משתדלת לדייק מילים ולהשתמש בכאלה שמכוונות, שמחזקות שמתמקדות בטוב וכשצריך גם בכאלה שמעמתות אבל תמיד מתוך רצון וכוונה טובה.
אני גם בוחרת איזה משמעות לתת לדברים.
הפרשנות שאנחנו נותנים היא לא המציאות, זו טעות.
המשמעות היא אישית ואני בוחרת איך להסתכל על הדברים ומתי להזיז את המבט.
כי בכל שיחה, בכל מייל שמגיע, כל אדם שאני פוגשת, יש לי את האפשרות לקחת את זה קשה או לקחת את זה בקלות, לעשות מזה משהו רע או להוציא מזה את הטוב ביותר, כל היום לקטר על זה ולתת לזה תשומת לב אינסופית או רק התייחסות קטנה, האם זה יעצור אותי או יפעיל אותי.
אני בוחרת במה להתמקד וכשאני מתמקדת בשלילי אני מטעינה אותו והוא לא ייעלם, לכן אני בוחרת למה אני נותנת תשומת לב.
והכי חשוב אני בוחרת מה להרגיש.
אני מחליטה אם לפתוח את הלב ולחייך כשעולה זכרון.
אני בוחרת לזכור את הטוב ולהודות על כל רגע מאינסוף הרגעים השמחים שהיו. וברור שיש הרבה רגעים עצובים ומתגעגעים, אני מאפשרת אותם.
אני יותר בוחרת ופחות בורחת (פתאום שמתי לב למשחק המילים).
לפעמים הכי קל לברוח. פשוט לא להתמודד, כי להתמודד זה קשה מידי. כואב. מפחיד.
אז אני מפחדת אבל לוקחת אחריות ומתמודדת, וכשאני עצובה לפעמים אני בוחרת להגיד תודה, ולכעס יש חלון הזדמנות מאד קצר להביע את עצמו. וקורבנות, ייאוש, התנגדות וחבריהם, להם כמעט שאין מקום אצלי. כי מייאוש קשה יותר להגיע לתקווה זו קפיצה גדולה מידי אבל מתקווה קל יותר להגיע להכרת תודה.
אז יש לי מלא חופש בכל רגע ואני לוקחת אותו בשתי ידיים.
שיהיה לכם חג מלא בשמחה וחופש.
