נקודת מבט או ריבת תותים לשבת.

חודש מאי זה בדיוק הזמן לריבת תותים.
בדרך למאפיה המקומית אני עוצרת ליד העץ השווה ביותר באיזור.
אני מסתכלת עליו והוא בשיאו, מלא בתותים.

אני מתחילה לקטוף, מושיטה את הידיים גבוה, מתפטלת, עומדת על קצות האצבעות, מושכת ענפים גמישים למטה ותוך כדי אני חושבת די הרבה מחשבות.
כל הזמן הזה עובר לי בראש המשפט:
"דברים שרואים מכאן לא רואים משם"
אני קוטפת במרץ והשקית מתמלאת לאט.
מכל זוית זה נראה אחרת.
יש זויות שבהם רואים רק את העלים וכשאני מתכופפת מעט, אני מגלה שיש מלא בחלק התחתון של הענף.
יש כאלה שממש קל להגיע אליהם והם מחכים להיאסף.
באדומים אני לא נוגעת. הם צריכים עוד זמן להבשיל.
יש את אלה שאי אפשר להגיע אליהם, הם רחוקים וגבוהים אבל את זה אני מגלה רק כשאני מתקרבת.
יש כאלה שנופלים תוך כדי שאני קוטפת.
יש שרק נראים בשלים אבל כשאני מנסה לקטוף הם לא משחררים, הם צריכים עוד זמן.

פתאום מגיעה חבורת ילדים קולנית. הם גם רוצים תותים. הם מטפסים על העץ ומיד מגיעים לענפים הגבוהים, אלה שאין מצב שאני אגיע אליהם, אבל הם צעירים, והגוף שלהם גמיש ונמרץ.
הם נורא מתרגשים, אוכלים ומתלכלים וכיף להם.
אני מכוונת אותם מלמטה לענפים מלאים, כאלה שהם לא רואים ולי קל יותר לראות.
"וואו! תודה." הם צועקים.
אני ממשיכה לקטוף, נהנית מהשיחה שלהם ומההתלהבות ונזכרת בימים רחוקים.

אני בוחנת את השקית שלי, יש לי כבר מספיק.
כשאני מתקדמת לאוטו אני מתבוננת על העץ, הוא גדול ויפה.
יש בו המון תותים. לכולנו, וגם לאלה שיבוא בשבוע הבא ויקטפו את אלה שיהיו בשלים עבורם.

יצאה ריבה בצבע משגע, מתוקה ומלאה בטעם של ילדות