אני לעולם לא אשכח את הרגע הזה שהרופא אמר לנו את הדבר שאף אדם, בשום מקום לא רוצה לשמוע.
באותה שנייה שהמילים יצאו לו מהפה הלב שלי התפוצץ ואני עפתי מההדף והרגשתי את כל הגוף שלי פועם חזק חזק.
בבטן שלי היתה מערבולת ענקית שהרגישה כמו בחילה איומה ותחושה שכל רגע אני הולכת להיבלע בתוכה.
כל הזמן היה לי קר ורעדתי מן רעידות קטנות כאלה ופנימיות.
פחד. זה מה שזה היה.
פחדתי. מאד מאד.
בשבוע שעבר הרגשתי פחד קצת דומה לפחד ההוא, תחושות גוף חזקות והצפה במחשבות.
אלה היו כמה ימים של מתח גבוה, עכשיו הכל בסדר והפחד עבר.
התחושות האלה הזכירו לי מה שהרגשתי אז, לפני 3 שנים, וכמו אז בשלב מסוים החלטתי שאני לא מזדהה עם הפחד.
אני לא הפחד(!).
אני לא נותנת לו להשתלט עליי, אני מאפשרת לו ולכל הרגשות הקשים שבאים איתו, להיות.
אני לא הודפת אותם, הם שם ואני אמורה להרגיש אותם מבלי לתת להם להשתלט עליי.
וככה עברו עליי כמה ימים שהיו בהם רגעים של פחד מאד לא נעים ורגעים אחרים שבהם הרגשתי עוד המון רגשות.
בסך הכל, למרות הדאגה הייתי בסדר גמור.
בשני המקרים הפחד שלי היה הגיוני, מוצדק ומותאם למצב.
גם אז, ועכשיו עוד יותר, הסתכלתי על הפחד, פרמתי את גוש הצמר וניסיתי להבין מה אני מרגישה?
איפה בגוף? על מה אני חושבת רגע לפני שמופיעה תחושה לא נעימה כמו בחילה?
מה מקדם אותי ומה מפחיד עוד יותר? איפה הפחד עוצר אותי ומתי הוא ממריץ?
היינו בדיאלוג.
ולמה אני מספרת את כל זה?
כי זה מאד עזר לי.
כשאנחנו עומדים מול משהו ולא בורחים ממנו, שלא לומר מתפרקים ממנו,
אנחנו מתחזקים אנחנו מקבלים משמעות ומפתחים חוסן רגשי ופיזי.
בשנים האחרונות אני פוגשת בסביבה שלי ובקליניקה די הרבה אנשים, ילדים, בני נוער וכמובן הורים, שחווים פחדים וחרדות.
זו תופעה די נפוצה, מחקרים מדברים על אחד מארבעה שיחוו לפחות התקף חרדה אחד בחיים (זה המון)
ועוד הרבה יותר מזה חווים פחדים וחרדות מבלי לחוות התקף.
הפחד שלי לא היה תלוש מהמציאות, אבל רוב הפחדים שאנחנו חווים ביום יום, הם פחדים רגשיים ופנימיים הם לא פחדים ממשהו אובייקטיבי שבאמת מאיים עלינו. ואם יש איום כלשהו אנחנו הרבה פעמים מתייחסים אליו כאל קטסטרופה.
בעצם הפחד נובע מתוך המחשבה שאם יקרה לי משהו רע אני לא אוכל לשאת את זה, הכאב יפרק אותי.
בגלל המחשבות האלה אנחנו נמנעים או מונעים מהקרובים לנו כל מיני דברים, אנחנו נמנעים מלהתמודד עם הדבר שגורם לנו להרגיש לא נעים.
והנה אנחנו מוצאים את עצמנו בשירות הפחד או הדאגה.
ברגעים הכי מפחידים הבנתי שהמחשבה: אל תפחדי, אל תהיי עצובה, אל תכאבי, בעצם יוצרת פחד מלהרגיש,
אבל אנחנו אמורים להרגיש, זה חלק חשוב מהמהות שלנו.
מותר לנו להרגיש הכל.
בדיוק כמו שאני לא רוצה שייקחו ממני את היכולת לאהוב (עד האינסוף אני אוהבת!) או להיות שמחה.
היכולת להרגיש מעניקה לנו משמעות.
רגשות מטעינים אותנו, בלעדיהם הכל שטוח ותפל.
איכשהו הורגלנו לרעיון שאנחנו צריכים להימנע, לא לפגוש, לברוח, שלא יכאב, שיהיה קל אבל אין חיים כאלה והמרדף אחרי משהו שאנחנו לא יכולים להשיג די מתיש אותנו, עוצר אותנו.
כשאנחנו מתמודדים, חווים, מרגישים, עוברים דרך הפחד, נחשפים אליו, אנחנו אקטיביים, אנחנו מנהלים את העניינים ולא אף אחד אחר.
אני רוצה להגיע למקום הרגשי, שלפעמים הוא עצוב, או קשה כי גם הוא חלק ממני.
אני רוצה לחוות את מה שקורה בתוכי ולא להימנע.
כי אומץ הוא לא לא להרגיש פחד, אומץ הוא להתמודד עם הפחד.
נכון, זה ממש לא כיף לעורר אותו, לטפל בו ולחוות אותו אבל הימנעות גורמת לפחד לגדול ולצאת בכל מיני דרכים לא נשלטות וממש לא נעימות (התקפי חרדה למשל).
זה בדיוק מה שעושים גם בטיפול רגשי (לא משנה מאיזה סוג) לומדים להתמודד עם הפחדים והכאבים.
לפעמים זה קשה מאד והכאב לא נעלם, כי אי אפשר להעלים כאב רגשי או חוויה מהעבר, הם תמיד שם חלק מאיתנו,
וכשאנחנו נוגעים במקומות האלה אנחנו גדלים ומתחזקים, אנחנו משתנים (המוח שלנו משתנה).
היום יום שלנו מורכב ממגוון רגשות ולא מעט מהם לא נעימים וכואבים וזה בסדר,
אנחנו לא אמורים לנסות להעלים את זה, ניסיון להימנע, למחוק את מה שלא נעים דורש המון אנרגיה (בבקשה אל תדרשו את זה מהילדים שלכם).
כל זה חלק מהחיים שלי, אני מקבלת את זה ואני מעדיפה את זה על פני חוסר התמודדות.
יש בזה המון חופש.
מה שעוד עוזר לי להתמודד זה ספורט, מדיטציה/מיינדפולנס וכתיבה (תודה שאתם כאן:).
זה לא קל וזה דורש תרגול ועזרה וגם אומץ אבל ככה מגרשים את החושך ומכניסים המון אור לחיים.
שיהיה המשך חג שמח ומלא אור:)
