השבוע נפגשתי עם ילד מתוק בן 7. אנחנו נפגשים קרוב לשנה.
מיד כשהוא נכנס הוא אמר "נכון למעלה, מעל הארון, יש לך פאזלים?! אני רוצה להרכיב היום".
עשיתי כבר המון דברים במפגשים עם הילדים אבל פאזל אף אחד עוד לא ביקש.
הוא בחר פאזל בגודל בינוני והרכבנו אותו יחד.
כמעט את כולו. היה חסר חלק.
חשבתי לעצמי למה הוא רצה פאזל?
אולי הוא היה צריך לעשות עבור עצמו חיבורים, אולי לנסות להרכיב את המשפחה שהוא כל כך פוחד שתתפרק.
הרבה פעמים זה סמלי. מה שקורה בחדר משקף רצונות, פנטזיות, פחדים. במיוחד בעבודה עם ילדים.
זה מרתק אותי.
זה ליווה אותי כמה ימים ולא במקרה, זה גם שיקף לי כמה דברים.
זה שבוע מורכב, השבוע הזה, ובראש שלי רצות אינסוף מחשבות, גם על פאזלים.
אני מסתכלת על עצמי מבחוץ ורואה איך אני אוספת את החלקים שהתפזרו ומחברת מחדש.
ההתבוננות הזאת מזכירה לי דברים על הרכבת פאזלים:
– לפעמים חסר חלק.
– יש חלקים שאני לא יכולה לשבץ לפני אחרים.
– לכל חלק יש את המקום המתאים לו. אני עושה ניסיונות וזה לוקח זמן.
– יש חלק אחד שאני שוב ושוב תופסת ומנסה לשבץ אותו, הוא לא מתאים. אני יודעת שהוא חלק חשוב, אבל זמנו עוד לא הגיע וצריך להרכיב עוד חלקים עד שיגיע תורו. אני מניחה אותו בצד.
– יש חלקים שיותר חשובים מאחרים כדי להבין את התמונה, כאלה שאם הם חסרים התמונה לא כל כך ברורה. ויש חלקים שגם אם הם חסרים אפשר לראות את התמונה השלמה.
– זה לוקח זמן, אבל זה בהתקדמות מתמדת וכל חלק עושה עוד חיבור ועוזר לראות את התמונה השלמה.
– יש חלקים שמיד מתחברים וסוגרים איזו פינה. אין מאמץ, זה הולך בקלות וזה נחמד כזה.
– ויש כאלה שיותר קשה למצוא את המקום שלהם, רק כשהכל מסביב כבר מחובר הם יכולים להשתלב וזה משלים חלק נוסף בפאזל. זה מרגיש ממש טוב למצוא את החלקים החמקמקים האלה.
אני מרכיבה את הפאזל שלי ובכל שלב התמונה נראית שונה.
החלקים של הפאזל צמודים אחד לשני, עוטפים, משלימים, תומכים.
אני יודעת שבסוף הכל מתחבר.
גם כשחסר חלק התמונה שלמה.
