מחשבות על זוגיות

"קחי דברי איתו!"
היא אמרה לי כשנכנסתי למשרד שלה כשהיא מחייכת ומנופפת לכיווני בשפופרת, כזאת של פעם עם החוט המסולסל.
"מי זה?" אני מסמנת לה עם הידיים.
"נו, זה הבחור שרציתי להכיר לך כבר מזמן"  הוא אומרת לי בלחש ומסמנת שאקח ממנה את השפופרת.

זה היה ערב יום ראשון חורפי וקר, שירתנו בבסיס מודיעין אי שם בצפון, היינו אחרי תורנות שבת, במצב רוח אפאתי מרוב שעמום.
כבר כמה חודשים שהיא רוצה להכיר לי מישהו, חבר טוב שלה, שהוא בול בשבילי.
השיחה קלחה, הוא היה חמוד וקליל.
הוא קצת הרגיז אותי כשהוא צחק על זה שאני מעכו. כשאנחנו מתרגזים ממשהו זה לרוב בגלל שזה לוחץ לנו על נקודה חלשה, תמיד הרגשתי לא נוח כששאלו אותי מאיפה אני.
עכו זה לא נחשב, כמו למשל, קיבוץ רמת יוחנן או רמת השרון. זו עכו, עיר קטנה ומשעממת אבל יש בה את אחד החופים היפים בארצנו הקטנטונת ובו ביליתי ימים רבים ומאושרים.
אז כשהוא זרק איזו בדיחה על זה שאני יושבת על הברזלים במרכז העיר, הוא די הרגיז אותי, המושבניק השחצן.
חוצמזה, הוא היה ממש חמוד ומצחיק אז התגברתי על הבדיחות על עכו וקבענו שהוא יאסוף אותי עוד חצי שעה.
 זה היה ממש, אבל ממש, מעט זמן כי הייתי צריכה להספיק להגיע למגורי בנות, שזו הליכה של כמה דקות, אז רצתי.
הייתי צריכה גם להתקלח, לחפוף ולבחור מה ללבוש. אחרי שבת בבסיס המבחר לא היה גדול.
נכנסתי בסערה לחדר ואמרתי לבנות שאני ממהרת לדייט ושיבחרו לי משהו ללבוש בזמן שאני מתקלחת.
הגעתי בזמן.
הוא חיכה לי בשער עם הפיג'ו 205 האדומה, שאז עוד הייתה של ההורים שלו, אח"כ עברה אלינו.
הייתי מרוצה כשנכנסתי לאוטו, וחשבתי לעצמי, שיחקת אותה דניאלה 🙂
הוא לקח אותי לשתות שוקו חם באמירים. ישבנו שם כשעתיים עד שאותתו לנו שהגיע הזמן לסגור ואז הוא הציע לקחת אותי למקום מגניב ממש!
מיד הסכמתי וחשבתי שאם הרס"ר יתפוס אותי זה לא משנה אם אני מבריזה לשלוש שעות או לחמש.
אחרי נסיעה של 45 דקות הגענו למקום קסום, יחיד ומיוחד. על גדות החצבאני, בתוך הטבע הסוער של הנחל והעצים העצומים מסביב, שם בתוך כל זה, היה ה"הברחש" הפאב המיתולוגי שממש חבל שהוא כבר לא.
ישבנו שם עד השעות הקטנות של הלילה על ספה קטנה, מכוסים במעיל שלו.
מסביבנו המים זורמים בעוצמה. זאת הייתה חוויה מרגשת ולא רגילה עבורי.
לקראת הבוקר הוא החזיר אותי לבסיס.
מאז אנחנו יחד (בדרך היו לנו שתי פרידות קצרות).

6 וחצי שנים אחרי אותו ערב קסום וקר התחתנו בערב חם ומזיע, קסום לא פחות, בבריכה בקיבוץ אפק.
השבוע חגגנו 18 שנות נישואים.
24 שנים שאנחנו זוג.
כמה עברנו, כמה ראינו, כמה טעינו, כמה השגנו, כמה בנינו, כמה הרסנו, כמה צחקנו וכמה בכינו.
באמת המון.
תמיד ידעתי שאנחנו זוג טוב והחוויות של השנתיים האחרונות חיזקו בי את הידיעה הזאת ועוד כמה ידיעות מהותיות על הדרך בה אנחנו חולקים את החיים שלנו עם עוד מישהו.

חיים בזוגיות זו ה-משימה של חיינו.
כי במקומות שהם הכי חשובים לנו, שאנחנו הכי מעורבבים רגשית, איפה שזה ממש נוגע לנו, רק שם יש עבודה והתפתחות.
במקומות הסבוכים האלה אנחנו יכולים בקלות לאבד את עצמנו, לוותר לעצמנו ועל עצמנו. זוגיות זה אחד המקומות האלה, גם הורות, משפחה מורחבת, מקום עבודה או אנשים קרובים.
השנה למדתי טיפול זוגי מבוסס מובחנות וזה עשה לי המון סדר בראש.
להיות מובחן בזוגיות ובחיים זו דרך מאד אמיצה בעיניי שדורשת מאיתנו להתבגר.
זה להיות חלק אבל גם להיות שלם.
למה אני מתכוונת?
אני מדברת על לשמור על עצמי כשאני כל כך קרובה למישהו, שהוא חשוב מאד עבורי,  ובקשר בינינו מעורבים רגשות ורצונות, מאוויים ושאיפות.
כל זה בתוך חיים שיש בהם שגרה, עבודה, מצב כלכלי, בניית בית ומשפחה, בסיר לחץ שקוראים לו מדינת ישראל.
זה לא מובן מאליו לא לאבד את עצמי בתוך המערכת הזאת או לא לגרום לבן הזוג לאבד את עצמו.

אנשים חושבים על הבחירה שהם עשו והאם היא הבחירה הנכונה אך אני חושבת שלא מדובר רק בבחירה של האדם איתו אני חיה אלא איך לחיות עם האדם שבחרתי.
איך לא לאבד את מי שאני מול כוחות שפועלים עליי מבחוץ, מהציפייה שאתאים את עצמי?
איך אני לומדת להפריד בין המחשבות והרגשות שלי ואלה של הסביבה שלי.
איך אני לומדת לא לצפות שהאחרים, בן הזוג שלי, יושפע ממה שאני מרגישה כי זה שייך אליי.
איך אני משחררת את עצמי מהצורך לשלוט במה שקורה אצלו.
אני מדברת על  היכולת לחשוב ולפעול מבלי להיות מנוהלת על ידי רגשות, והם קיימים, אני לא רוצה להתעלם מהם רק לנווט אותם, להכיר אותם, להפריד אותם ואז לפעול, אחרי עיבוד, מחשבה והבנה.

לפעמים שאני מדברת על זה, אנשים מפרשים את זה כאגואיסטיות. לא, זה ממש לא זה. להיות אגואיסט זה הרבה יותר קל.
אני לא רוצה להתנתק מהרגשות שלי ומהמחשבות ולא רוצה להתנתק מהקרובים לי ולעשות רק מה שבא לי.
להיפך, מדובר על חיבור מדויק יותר, עמוק ומשמעותי בינינו.
זו היכולת שלי לעמוד על שלי, להיות נאמנה לעצמי ולרצונות שלי בתוך חיים עם בן זוג, בתוך הקשר החזק הזה.
לשמור על העצמי ולקבל את זה שהוא שומר על עצמו.
להיות מחוברת, אך לא לחכות לאישור לכל מחשבה או פעולה.
להיות קשובה לרצונות שלי שנובעים מתוך עצמי ומתוך הערכים שלי, ולשמור על הרגשות שלי מאוזנים. בלי דרמות.
אני רוצה לזכור שיש לי אפשרות לבחור וגם עבורו קיימת האפשרות הזאת.
כשאני לא נאמנה לעצמי אני מוותרת על הצרכים והרצונות שלי ומצפה גם ממנו שיעשה את אותו הדבר.
אבל אף אחד לא צריך להשתנות בשבילי ואני לא צריכה להשתנות בשביל אף אחד.
ויחד עם זה, אני לא "שוברת את הכלים" כשקשה לי, אני לא עושה מניפולציות ומשחקי כוח, אני לוקחת אחריות ומתמודדת, ממקום בוגר יותר.
כשאני מחוברת לעצמי, לערך שלי אני גם יודעת לכבד את הערך של האחר.
זאת עבודה קשה שלא מפסיקה, אבל היא חשובה והיא יכולה להעניק חברות עמוקה, שותפות, אינטימיות, משמעות, הנאה, התפתחות והיא כמובן מעצימה את האהבה.

אז את יום הנישואין בחרנו לחגוג בים כי זה תמיד עושה נעים בלב (וגם מזכיר לי את הילדות בעכו:)
אכלנו יחד במבה מול הגלים.
בדיוק כמו שהיינו עושים לפני מעל 20 שנה כשעוד גרנו בקראוון קטן והחיים נראו הרבה יותר פשוטים.