יום חמישי, ערב הסילבסטר ו-2016 תכף תגיע במלוא עוצמתה.
היה קר מאד והחזאים הבטיחו סופשבוע סוער.
אחר הצהריים חברה באה לביקור, היא התגעגעה לגיא.
הוא לא משהו, אמרתי לה.
מה קורה? היא שאלה.
תסתכלי עליו את רואה את הראש שלו מוטה הצידה? זה לא נראה לי.
נו והיית אצל הרופא?
ברור, אמרתי, הוא אמר שזה כלום, יעבור לבד.
אז מה את דואגת? היא אמרה.
אבל אני דאגתי, כי הרגשתי שמשהו השתנה בתינוק החייכן והעירני שלי, הוא היה קצת אחר.
לרופא ההוא לא הקשבתי וקבעתי תור לרופא אחר.
בערב אחרי שהוא נרדם יצאנו למסיבה במתנ"ס,
את הבטן המתהפכת השארתי בבית.
בחצות קיבלנו את 2016 בנשיקות וחיבוקים,
ברכות וריקודים.
אז עוד לא ידעתי איזו שנה מצפה לי.
למחרת בבוקר מיד כשהתעוררתי התחלתי לבכות ואני בכלל לא כזאת בכיינית.
מה קורה? הוא שאל אותי (למרות שבפנים עמוק הוא ידע והרגיש בדיוק כמוני) ואני עניתי שאני מאד מודאגת.
הרגשתי שסופה מתקרבת, לא זאת של החזאים,
היא סתם התבררה כשבת גשומה, הסערה שלנו התקרבה.
השבת עברה בדריכות, הראש עבד בלי הפסקה, הוא דווקא ניסה כל הזמן להרגיע את הדאגות ולמכור לי סיפורים כמו אל תלכי רחוק מידי, יהיה בסדר, קצת פיזיותרפיה וזה יעבור.
זה היה הגוף שהפחיד אותי, אלה היו תחושות פיזיות מוחשיות שצעקו מתוכי, מועקה, מערבולת בבטן, תחושה כבדה וסמיכה, בכי פתאומי.
לא באמת ידעתי מה מגיע, אבל בתוכי כבר התחילו רוחות חזקות וכל החזאים הפנימיים שלי התריאו שמשהו גדול מתקרב.
בראשון בבוקר התייצבנו אצל רופא נוסף שאמר, באופן כללי הוא בסדר, אבל אולי כדאי שתראו נוירולוג וקחו בחשבון שיש תורים ארוכים.
ככה זה בצפון.
ו…תעדכנו אותי. הוא זרק לעברנו כשהיינו בדלת.
במענה הטלפוני נתנו לנו תור לעוד חודשיים.
כמובן שלא חיכינו, והתקשרנו לכל מי שיכול לעזור.
ומידי פעם המילים "תעדכנו אותי" ריחפו לי בראש וחשבתי לעצמי למה הוא אמר את זה? הרי הוא לא היה מודאג, לא אמר תמהרו לראות מומחה.
אז למה ביקש להתעדכן?
שבוע אח"כ קיבלתי טלפון מהאחות בשמו, הוא רצה לשמוע מה שלום גיא.
גיא עבר ניתוח ראש, אמרתי לה.
וואו! היא ענתה אחרי רגע של דממה.
למה הוא ביקש שתתקשרי? שאלתי אותה.
כי הוא היה מודאג, היא אמרה לי.
אז למה הוא לא אמר לנו את זה? שאלתי
הוא לא רצה להדאיג אתכם, היא ענתה.
ואני חשבתי איזה מזל שלא הקשבתי להם.
3 שנים עברו מאז הימים הסוערים האלה.
בדיוק 3 שנים ויום אחד מאז אותו היום שבו קיבלנו בשורה מאד קשה, לא הכי קשה, אחריה היו עוד כמה קשות יותר.
ובאופן סימבולי אתמול גם התחלתי את הקורס "יוצאים לאור", ובו אני עובדת על ההרצאה שבה אספר את הסיפור שלנו ואת הדברים החשובים שלמדנו בדרך.
כבר בתרגיל הראשון שעשינו בקורס, בן הזוג שלי למשימה, שנבחר לכאורה במקרה, כל כך ריגש אותי עם הסיפור שלו וכשהוא דיבר על איך בתור אדם שכל החיים פעל מהראש, מה שעבד לו מצויין כי הוא מאד הצליח בחיים, דווקא ההחלטות הכי משמעותיות בחיים שלו היו אלה שהוא עשה מתוך הקשבה לבטן ולא לראש.
וזה מיד התחבר לי לכל מה שאני למדתי על הקשבה. לעצמי, לבטן המתפהכת (כי בטן מתהפכת היא סימן גדול), הקשבה לקרובים לי והקשבה למה שקורה, למציאות.
ההקשבה הזו כיוונה אותי באופן בהיר בדיוק מה עליי לעשות, אלה לא היו המחשבות, והדפוסים הרגילים שלי, כי לימור של אותם ימים תקשיב למה שהרופא אומר, כי הוא זה שיודע.
אבל באופן מפתיע הייתי אחרת,
הקשבתי לסימנים פנימיים ומשהו בי ידע.
ידע בוודאות.
כאילו שמתוך המצוקה יצאה ממני גרסה אמיצה ומובילה.
הקול שלי היה ברור.
ידעתי מה נכון ולא היה בי שום ספק.
אף אחד לא יכול היה לבלבל אותי.
למדתי להקשיב אחרת, לא למה שאני רוצה לשמוע או למה שמרגיע אותי ונוח לי.
להקשיב למציאות.
להתבונן במה שקורה עכשיו מבלי להוסיף פרשנות.
ולהקשיב אומר גם למה לא להקשיב, ממי להתעלם גם אם הוא מומחה, וממה לדאוג גם כשאומרים, אל תדאגי.
בתוכנו יש קול שיודע, ולפעמים הוא מכוון אותנו הפוך מכל מה שבחוץ, ממה שכדאי, ממה שאומרים וממה שצריך.
וכשמנקים, משתיקים את הרעשים, הפחדים, ההרגלים ומקשיבים עמוק, הקול הזה יודע לכוון אותנו לעשות דברים נכון.
ואתמול כשחזרתי מהקורס בדרך הארוכה והגשומה הביתה, חשבתי לעצמי איך הכל מתחבר ואיזה מזל שהקשבתי לעצמי וגם לגלית ואיריס שאמרו לי שהגיע הזמן לספר את הסיפור שלנו.
