לפני קצת יותר מ-3 שנים התחלתי לרוץ. כיף גדול.
התחושה הזאת של המאמץ הגופני, הנופים המדהימים מסביבנו. וכמובן תחושת ההתרוממות שבאה אחר כך.
היה לי נעים, הרגשתי טוב, הקצב עלה (זאת אומרת ירד) וגם המרחקים גדלו.
זה הפך לחלק מהשגרה השבועית. נהניתי מכל רגע. גם מהרגעים הקשים.
רצתי גם בתחילת ההריון וחזרתי לרוץ חודשיים אחרי הלידה.
ממש הרגשתי צורך.
בחודשים האחרונים זה קשה.
בקושי מצליחה לרוץ.
אני רצה, אבל זה אתגר רציני. מאד קשה לי. פיזית ומנטאלית.
זה לא מרגיש אותו דבר.
אני מאד אוהבת פעילות גופנית.
זה עושה לי טוב. במיוחד אם זה בטבע.
אז ממש בתחילת הקיץ כשהבנתי שיש איזה עיניין עם הריצה התחלתי לשחות.
המשכתי גם לרוץ. רק קצת.
בשחיה היה טוב. משהו במים הרגיע אותי, יכולתי להתמסר, התנועה זרמה, הקרירות היתה נעימה.
ניסיתי להבין מה זה אומר לי כל זה?
אני מבינה שהגוף שלי מסביר לי מה אני צריכה.
עכשיו את צריכה שקט.
תנועה רכה וזורמת. לצוף במים. להרגיש את הליטוף שלהם על הגוף. פשוט להיות. בין מים לשמים. קצת כמו לרחף.
זה מה שאת צריכה עכשיו.
בריצה מרגישה שהגוף קצת כמו ילד קטן שמסרב לעשות משהו שלא כל כך בא לו, מתיישב על הרצפה, בוכה ולא מוכן לזוז.
לא באה לו טוב הריצה.
יש בזה משהו שדורש יותר מאמץ.
הגוף מקבל כל הזמן זעזועים.
אני צריכה להחזיק את הגוף, אבל אני כבדה. נוקשה. מזיעה. מתאמצת.
הוא כאילו אומר לי, הגוף: "די! היה לך מספיק השנה מכל אלה. עכשיו הזמן למשהו אחר".
הראש, לעומת זאת, זוכר את התחושות הנעימות שבריצה והוא לא משחרר כל כך מהר.
בזמן האחרון אני בהקשבה לעצמי. עושה רק מה שמרגיש נכון.
אז רצה לאט ומעט, לפעמים עוברת להליכה.
מקשיבה לגוף, הוא יודע מה טוב עבורי והוא מספר לי.
אולי אני צריכה עוד להתחזק ואולי הגיע הזמן למשהו אחר
