הימים האלה שלפני פסח.
הימים האלה שהירוק צבוע בפריחות צהובות עם נגיעות בורוד, סגול, לבן ואדום.
והריח או הריח, איך שהוא עוטף בעדינות את האויר.
בכל הנחלים זורמים מים חיים וצלולים.
ופרפרים צבעוניים מקשטים שמים כחולים.
הימים האלה שמתארכים ומספרים שהקיץ כבר ממש קרוב, ותחושת חגיגיות מרחפת באוויר.
הימים האלה הם האהובים עליי בכל השנה, ימים שבהם אני מלאה באנרגיה ושמחה, ככה סתם בלי סיבה.
בימים האלה עם כל היופי והריחות אני גם בתחושת מחנק שלא מרפה.
הגוף זוכר את אותם הימים בדיוק לפני 3 שנים.
תחושות ששום מראה ירוק או חוויה נעימה לא ישכיחו, זכרונות שנצרבו לי בכל תא בגוף ואולי אף פעם לא יעלמו כי הם חלק ממני.
בימים האלה אני מוצפת, ביופי, בשמחה, בעצב וגעגוע, בזכרונות, ברגשות ובתחושות.
את המחשבות משתדלת לשחרר, הן מגיעות וכמו במדיטציה אני נותנת להם לחלוף, כי לפעמים כבר אין לי כוח אליהן, הן "יודעות" יותר מידי.
ומכל מה שקורה לי בגוף אני משתדלת לא להתעלם.
אני שם, במחנק, בגוש בגרון בהתרגשות ובהתפעלות.
לא מפרשת, לא מרחיקה רק מתבוננת ומרגישה.
וכשכולם מדברים על בחירות וחירות אני יודעת שהחופש שלי הוא ביכולת לבחור, לא לברוח, להיות עם מה שיש.
כי אני לא אמורה להשתחרר מלהרגיש.
שמחה לא באמת משחררת מעצב, והנאה לא תשחרר את הגעגוע.
הכל מתקיים יחד כמו שהוא.
בכל חוויה יש למידה, ובין השאר אני לומדת הרבה על להרגיש.
מרגישה ומנסה להבין.
ההבנה מרחיבה לי משהו בפנים.
וכשאני משוחררת מהרצון להשתחרר מרגש כזה אחר אני הרבה יותר חופשיה.
ההשלמה היא עוד חלק מתהליך ריפוי.
ובימים האלה היפים והמציפים מידי פעם מונחים לפני או נופלים לרגליי, עלים בצורת לב מושלם באדום או כתום.
אתמול בבוקר פתאום הבנתי מאיפה הם מגיעים, הם נופלים מהמטפס שבמרפסת שהעלים שלו בצבע ירוק ובכלל לא בצורת לב.
חייכתי לעצמי כי פתאום הבנתי שהמלאך שלי שולח לי לבבות מהמטפס שהוא כל כך אהב לגעת בו ולהרגיש אותו.
נגיעת מלאך שהפכה עלים רגילים ללבבות אדומים, שהפכה את הלב הרגיל שלי ללב שחסרה לו פעימה אבל הוא מלא באהבה.
בימים האלה קיבלתי סימן קטן של אהבה גדולה שתמיד מזכירה לי, מכוונת אותי ומרחיבה לי את הלב.
אז אני מתפעלת ונזכרת,
מאפשרת לכל מה שמגיע להיות,
לא נבהלת,
משחררת.
ככה אני בוחרת בימים המורכבים האלה.
זאת החירות שלי.
שיהיה חג שמח ומלא באהבה♥️
