לאחרונה מהרהרת לא מעט על אושר.
אני שואלת את עצמי: איך זה שאני, שמתמודדת בשנה האחרונה עם מציאות שלכאורה רחוקה מאד מהאושר, מצליחה לצרף רסיסים קטנטנים של רגעים מאושרים?
וזה מה שהבנתי:
האושר שלי תלוי רק בי. הוא לא יבוא מבחוץ, ממשהו או ממישהו. האחריות על האושר שלי היא רק שלי.
ויתרתי על הדבר "ההוא" שבגללו אהיה מאושרת כי הבנתי שאין דבר כזה.
האושר שלי לא תלוי במקום הזה, ולא בעבודה הזו, הוא לא יבוא כשיהיה לי ולא כשאגיע.
כשאני תולה את האושר שלי במשהו חיצוני זה כי משהו חסר אצלי. וכשאשיג את הדבר, האושר יהיה קצר, הוא יחלוף. ושוב תחזור החוויה הלא שלמה.
למרות שזו משימה לא קלה עבורי, אני מנסה להנות ממה שיש כאן ועכשיו.
אני משתדלת להרגיש טוב בכל מקום שאני נמצאת.
|עכשיו זה כל מה שיש לי.
לפעמים זה ממש קשה, ולפעמים אני לא מצליחה.
אני יודעת שיש לי את היכולת להתמודד עם מה שיבוא ואני בוחרת לעמוד אל מול הפחד.
אני מבינה שהאיזון שלי לא תלוי במה שנמצא סביבי.
תמיד יש תשובה בפנים, יש קו איזון קטן שאני יכולה למצוא למרות המציאות הקשה.
כדי להגיע לאיזון הזה, למדתי שצריך להרפות.
המציאות לא תתעצב כפי שאני רוצה ואין לי דרך לדעת מה יהיה מחר.
אין לי שליטה על זה ואני מקבלת את זה.
לא נאבקת בזה. מתמסרת. הרפיה מלאה.
וברגעים הקטנים האלה שאני באמת משחררת, מוותרת על הדבר (שאני חושבת) שיביא אושר.
אני ממש מדמיינת איך אני חיה בלי הדבר שאני כל כך רוצה, שהכל יכול להיות נפלא גם בלעדיו.
כי יהיו דברים אחרים במקומו.
כי אני כנראה לא באמת צריכה אותו.
כי אני יכולה לחיות בהשלמה עם חוסר השלמות.
ובדיוק באותו הרגע מתאזנת.
עכשיו מתגנב לו האושר.
כי רק כשאני כבר לא מצפה שהוא יגיע, כי אני יודעת שיהיה בסדר גם בלעדיו.
רק אז, גם הוא משחרר ונותן לי קצת ממנו.
