אז אחרי הפוסט על פחד התבקשתי לכתוב גם על האומץ שהוא הקוטב השני של הפחד.
את הפחד שלי אני בוחרת להחליף באהבה אבל זה קורה באמצעות אומץ שעומד מנגד לפחד. ואומץ, כמו פחד, קיים בכולנו צריך רק לתת לו להיות.
חשבתי השבוע הרבה על אומץ, והיום איכשהו מצאתי את עצמי שוב שומעת את ברנה בראון ב-2 ההרצאות המרתקות שלה (כוחה של פגיעות ולהקשיב לבושה) וזה עשה לי קצת סדר בראש.
היא מדברת על פגיעות, ובמחקר שלה, שארך 12 שנים, היא גילתה שאנשים שחיו מתוך תחושת ערך וחיו חיים מלאים, בלב שלם, הם אלה שהיה להם אומץ להיות לא מושלמים, הם אלה שוויתרו על מי שהם צריכים להיות בכדי להיות מי שהם באמת, הם אלה שיכלו לשאת אי וודאות, ויכלו לוותר על שליטה.
היא טוענת שפגיעות היא הליבה של הפחד אך היא גם הלידה של השמחה, היצירתיות, תחושת שייכות והאהבה. אנחנו חיים בעולם פגיע ואנחנו משתקים את הפגיעות, כי אנחנו לא רוצים להרגיש עצב, אכזבה, פחד וחוסר שליטה.
הבעיה היא שלא ניתן לשתק רק רגשות קשים, כשאנחנו משתקים רגשות קשים אנחנו משתקים גם את השמחה, האושר והכרת התודה. את ההרצאה השנייה היא מסכמת בכך שהיא מדגימה שלמרות שזה מה שהרוב חושבים, פגיעות היא אינה חולשה.
פגיעות היא סיכון רגשי, פגיעות היא חשיפה, היא חוסר וודאות.
פגיעות היא המדד לאומץ. היא אומרת עוד הרבה דברים מעניינים, ולמי שעוד לא שמע ומעוניין.. צירפתי את הלינקים לשתי ההרצאות שלה בסיום הפוסט.
וכשאני מקשיבה לדברים שהיא אומרת אני מגלה את האומץ שקיים בי.
אני מבינה שהלמידה של השיעור הכל כך קשה שאנחנו עוברים, העבירה אותי צד, היא העבירה אותי לצד הזה שלמד לקבל את אי הוודאות, שלמד לוותר על השליטה, שלא מפחד להיות חשופה, להיות נאמנה לעצמי, להביא את מה ומי שאני ולא את מה שצריך, להיות כנה, לא מושלמת ולאהוב בלב שלם וללא תנאי, ותאמינו לי זה קשה מאד מאד.
כולנו פגיעים ולחשוב שזה לא יגיע אלינו, שזה לא שלנו, היא מחשבה נאיבית, אין דבר כזה.
היישום של הלמידה הזאת הוא אתגר עבורי וזה בא לביטוי בכל יום, אבל ברגע שהבנתי את זה, זה לא אפשרי לחזור לאחור, זה כבר חלק ממני, למדתי ואני מתקדמת הלאה. אולי פעם זה יהיה קל יותר, בינתיים מנסה להתגבר על הפחד, מתמודדת איתו וממשיכה ללכת בדרך שבחרתי.
כל זה מביא אותי לחשוב על הדברים גם בהקשר של הילדים שלי, האמא שאני, מערכות היחסים שלי, ההתפתחות שלי ועוד.
היום אני מבינה שאני לא יכולה לצפות שהכל יהיה מושלם, אני חייבת להקשיב לעצמי וללכת בדרך שלי גם כשאני לא יודעת מה יהיו התוצאות, להעז יותר ולשאוף להיות שלמה ולא מושלמת.
רק במקום הזה אני יכולה להרגיש באמת שייכת, אני יכולה לחוות קשרים משמעותיים, להיות שמחה, יצירתית אוהבת ואהובה.
ושוב חזרנו לשני הרגשות המהותיים האלה פחד ואהבה.
יש בנו פחד מפני פגיעות, אך אם נהיה מספיק אמיצים ניתן לעצמנו להיות פגיעים ונחווה אהבה.
https://youtu.be/pU9kU7YSsvs
https://youtu.be/bRRNrMgfTTo
