השבוע לא הייתי בבית כמה ימים (כן, עוד קורס), באמצע יום מלא בתוכן מרתק אני מקבלת תמונה והודעה שהבכור (אנחנו נותנים לו את הכבוד הראוי, בכל זאת נולד 2 דקות קודם) שטף כלים.
בלי שביקשת? אני מיד שואלת.
בלי . הוא ענה.
חייכתי לעצמי והבנתי.
אני לא הייתי שם לתקתק את הכיור, וגם לא הייתי לקטר כמה פעמים ביום אני מוצאת את עצמי במקום הזה, ובכל זאת ממשיכה לעשות עוד מאותו דבר.
ככה זה, אם אני לא אחראית על משהו אז מישהו אחר יקח אחריות.
והם לא יכולים לקחת אחריות כשאנחנו כל הזמן מוכיחים להם שאנחנו הם אלה שאחראים על הכלים, שזה העסק שלי ושל אבא.
אחריות. מילה גדולה.
אחריות היא ערך חשוב להתפתחות שלנו כבני אדם.
אני שומעת הרבה מהורים כמה הם רוצים שהילד שלהם יקח אחריות, על עצמו, על המעשים שלו.
זה קשור ליחסים בין ההורה לילד שלו, פעולות שמונעות מהילד התפתחות תחושה פנימית של אחריות ובעלות על המצוקה שלו.
וההתפתחות הזאת מהווה אבן דרך משמעותית בתהליך של ריפוי.
הילד לא יקח אחריות לבד, אנחנו צריכים לעזור לו.
אנחנו צריכים להאמין שהוא יכול.
עשרות פעמים ביקשתי שיעזרו לי עם הכלים.
אז ביקשתי.
אם הפעולות שלי יוצרות מסר שמשדר משהו אחר ממה שאני רוצה/ מבקשת, אז זה לא יקרה.
אני צריכה להתנהל באופן שתומך את הרצון שלי באחריות.
כשהכיור כל הזמן נקי, כי אני לא יכולה לשאת את זה שהוא עמוס כלים, לאף אחד בבית אין הזדמנות לקחת על התפקיד הזה אחריות.
איך הם ידעו מה נדרש מהם אם אני לוקחת מהם את האפשרות לנהל את זה?
אנחנו צריכים לייצר להם הזדמנויות ללקיחת אחריות, זה לא יקרה מעצמו (למה? אסביר בהזדמנות אחרת).
אנחנו צריכים ליצר מסרים בהירים ומעשים שתומכים בלקיחת אחריות, שתומכים ביכולות שלהם.
זה אותו דבר עם אחריות על שיעורי בית, למידה למבחן או להעיר אותם בבוקר.
של מי האחריות?
אז איך עושים את זה?
איך יוצרים מסר בהיר, תקשורתי, תומך אחריות?
איך אנחנו מפקידים אחריות אצל מישהו אחר (הילדים שלנו)?
ואיך עושים את זה באופן מכבד, לא מאשים וללא רגשות אשמה?
לא מתוך כעס, נדנוד או איום אלא מתוך הבנה בחשיבות של אחריות כערך התפתחותי.
איך אני כאמא נותנת לילד שלי כיוון התפתחותי בהיר?
וכשהשאלות האלה מעסיקות אותי אני כבר צועדת לכיוון לקיחת אחריות על הדרך שלי.
******
אני עובדת על סדנה להורים שרוצים לצעוד להורות מודעת, המכוונת להתפתחות יכולות מצמיחות בריאות, ביטחון עצמי והנאה.
פרטים בקרוב
