כשאני מאד רחוקה מהבית,
בחדר צדדי במיון ילדים בהדסה,
כמה משפטים שברגע אחד מורידים את כל השאלטרים בעולם הפרטי שלי.
אני בחושך מוחלט.
זה חושך סמיך וסבוך, הוא מטלטל, מכאיב, כבד ומפחיד.
הקרקע הופכת לים סוער, התקרה קורסת מעליי, כלום לא ברור וזה מרגיש כל כך לבד.
החושך שלי.
היא נכנסת לפעולה באיטיות וכשהיא פועלת רואים צבעים קצת אחרת.
זה דומה למה שקרה לי, העצבות שנפלה עליי, הפחד מהנורא מכל, מייצרים לי בעין פילטר שדרכו ראיתי הכל באפור.
ובחושך הזה כשאני כמעט לא רואה כלום חוש השמיעה מתחדד ואני מתחילה לשמוע קולות מהלב.
לידי יש לב נוסף שעוזר לי כל הזמן ומכוון אותי.
והוא בכלל שבור בעצמו, הלב הזה, אבל הוא רואה כמה קשה לי ועצוב ועכשיו הוא שם בשבילנו.
יום אחד הוא אמר לי, הלב שלצידי, את יודעת שיש פה מלא אור. תבחרי בו.
קראתי על זה, למדתי את זה וגם האמנתי שאני יכולה לבחור אם להיות בחושך או באור.
אבל יש הבדל גדול בין להאמין ולהבין ובין ליישם.
למצוא את הכוחות להתרומם מהמעמקים החשוכים זה מאד קשה.
להגיע לרגע הזה שאני בוחרת לאן אני מישירה מבט ומה אני רואה?
איזה סיפור אני מספרת לעצמי?
איך אני מפרשת את האירועים ונותנת להם מסגרת בעלת משמעות?
בחושך הכל כך מפחיד הזה כבר שכחתי מהכל.
הוא הזכיר לי.
הוא הזכיר לי שיש לי שם תינוק שעכשיו אני צריכה להיות מוארת בשבילו.
אני צריכה לבוא אליו כשכולי אהבה ולא כשאני בוכה.
לחייך רק בכאילו זה לא באמת עובד, כי ילדים מרגישים הכל.
מיד הבנתי.
הבנתי על איזה כפתורים אני צריכה ללחוץ כדי להדליק לי את האור,
ושבכלל האור שמאיר לי הוא האור שנמצא בתוכי והוא זה שמאיר גם החוצה ומרחיק את החושך.
ושבשביל לדעת את האור צריך חושך, בשביל לחוות כל דבר צריך להופיע הדבר ההפוך לו,
אי אפשר לדעת מה זה גדול בלי קטן, קרוב בלי רחוק או חם בלי קר.
בדיוק כמו שאביתר בנאי שר: "כשהלב נשבר זורח אור גדול".
בימים הקשים האלה ובאלה שעוד יבואו בחרתי באור.
וכשימים או רגעים של חושך באים (הוא אף פעם לא הולך לגמרי),
אני תמיד זוכרת שאני זאת יכולה להאיר אותי.
נזכרתי בכל זה בגלל חנוכה, שהוא חג אהוב של ניסים ונפלאות ושל אור שגבר על החושך.
לימורי…צופה מהצד בדרך שעשית ועשיתם את והלב השני שלצידך ונפעמת כל פעם מחדש…לומדת כי זאת הדרך הנכונה לצלוח את החיים האלה…באחלת לך שתמיד יאיר עליך אור… אוהבת
תודה סיגל אהובה.