הם חזרו עם התעודה מדריך צעיר.
מי המדריך הזה ומה עשית לילד הקטן שלי?
10 ימים הם לא היו בבית! קורס מד"צים.
כל יום חיכינו לטלפון, להודעה, לעדכונים אבל לא כל יום קיבלנו.
וכשהם הואילו לענות זה היה: כן. כיף. בסדר.
כאילו מישהו סופר להם את המילים ומחייב לפי אות.
ואז הגיעה הודעה מוקלטת. 20 שניות שלמות.
מיד פותחת בהתרגשות ושומעת רשימה של דברים שהוא רוצה שנביא לו לביקור הורים.
בשבת כשנסענו לבקר אותם, קיבלנו דיווחים על מה שקורה במחנה מהחברים המדהימים שלהם, שהצטרפו אלינו לביקור, מסתבר שהם דווקא קיבלו עדכונים שוטפים.
איך קרה השינוי הזה?
כמה היה פשוט כשהם היו קטנים ויכולתי לדעת איפה ומה קורה איתם בכל רגע.
כמה היה פשוט כשהם היו קטנים ויכולתי לדעת איפה ומה קורה איתם בכל רגע.
יכול להיות שזה קשור לזה שהם כבר עברו אותי בגובה?
כשהגענו לביקור אחרי שבוע שלא ראינו אותם, הם קפצו עלינו בחיבוקים ונשיקות ומיד שאלו איפה האוכל???
ואיך שסיימנו לאכול הם נעלמו עם החברים. הלכו להסתובב איתם, להראות להם ולהכיר להם.
ואיך שסיימנו לאכול הם נעלמו עם החברים. הלכו להסתובב איתם, להראות להם ולהכיר להם.
ואנחנו?
מצאנו את עצמנו נגררים אחריהם.
וכשהתעייפנו עצרנו לנוח בצל עד שהם יסיימו את העניינים שלהם.
לקח לנו רגע להרים את הראש ולגלות עוד כמה הורים בדיוק המצב שלנו, כשמסביבנו ערמות של נערים ונערות הורמונליים הולכים ובאים, צועקים ושרים.
לקח לנו רגע להרים את הראש ולגלות עוד כמה הורים בדיוק המצב שלנו, כשמסביבנו ערמות של נערים ונערות הורמונליים הולכים ובאים, צועקים ושרים.
להיות הורים למתבגרים זה משהו אחר.
עד שהבנו איך זה עובד כשהם ילדים הכל משתנה.
אני עדיין מוצאת את עצמי קוראת להם קטני ובאה לכווצ'ץ אותם מידי פעם, עד שהם מסתכלים אלי במבט של אמא? מה נסגר?
או מסמנים לי שאדבר בשקט כי הם בדיוק משחקים עם חבר באונליין ואני עושה פדיחות.
או מסמנים לי שאדבר בשקט כי הם בדיוק משחקים עם חבר באונליין ואני עושה פדיחות.
אני מבלה הרבה עם מתבגרים ולא מעט עם ההורים שלהם וכן, אני יודעת שכל העיניין בגיל הזה הוא תהליכי היפרדות, הגדרה עצמית והזדהות עם בני גילם.
אני גם מבינה שכל מה שקורה להם הוא בריא וטוב, ממש לא הייתי רוצה שהם יתקשרו אליי כל 5 דקות ויבכו לי כמה קשה להם,
וכמה הם מתגעגעים ורוצים לחזור הביתה. אני הכי שמחה שהם מסתגלים ושיש להם חברים ושהם עסוקים.
וכמה הם מתגעגעים ורוצים לחזור הביתה. אני הכי שמחה שהם מסתגלים ושיש להם חברים ושהם עסוקים.
אבל זה קצת עצוב לי וקשה כל ההיפרדות הזאת.
ואל תשכחו שאצלי זה מגיע במנה כפולה.
זה דורש הסתגלות, התייחסות אחרת.
אני לוקחת הרבה אויר כי אני יודעת שבשביל להישאר משמעותית עבורם כדאי לי לוותר על עלבונות התחשבנויות ושליטה (אגב, כדאי לוותר על כל אלה בלי קשר לגיל ההתבגרות).
אני מבינה שלהיות משמעותית עבורם היום, דורש ממני דברים אחרים.
מזכירה לעצמי לא להתבלבל, כי הם אולי יותר גבוהים ממני ויש להם כבר קול עבה והם גם חוסכים במילים, ובכל זאת, הם עדיין ילדים ואני צריכה להיות שם עבורם ולא לקחת שום דבר באופן אישי.
הכי הכי אני לא מוותרת להם.
לא במובן הנוקשה, הדורש והמגיב.
אני לא מוותרת על הקשר איתם גם כשהוא מתנהל אחרת עכשיו.
לא הפסקתי לשלוח להם הודעות, בוקר טוב ולילה טוב וגעגעועים ולבבות אפילו שהם לא ענו לרוב ההודעות.
לא נעלבתי שכשהוא התקשר סופסוף אז הוא מבקש, שיום אחרי שהוא חוזר אסיע אותו לחבר.
ממש שמחתי על הזמן הזה שיהיה לנו יחד בנסיעה ונוכל לדבר בלי הסחות דעת (יש אצלנו חוק כשמסיעים אותם הראש לא במסך).
גם לא ביקשתי (למרות שממש רציתי) שישארו עוד קצת לספר חוויות, כשמיד שהם סיימו לטרוף את כל מה שהכנתי להם, הם עלו על בגד ים ואמרו שהם הולכים עם חברים לבריכה.
וכשהוא כועס וצועק אז אני לא מגיבה בכעס ואיומים ומזכירה לעצמי שאני אוהבת אותו כל-כך ושהוא אמור לכעוס עליי, ושהוא זקוק לי וצריך אותי שם מבינה אותו כשהוא כועס.
כי אם לא אני אז מי?
ואחרי שאני נושמת כמה נשימות ונרגעת אני יכולה לדפוק על הדלת ולהכניס מגש עם טוסט חתוך וחריף בצד כמו שהוא אוהב.
כי כשאני לא נבהלת ממנו אז גם הוא לא.
אני לא מוותרת להם על ארוחות משותפות.
ולא מוותרת על הדיעה שלהם וממשיכה לשתף אותך בחוויות ולצחוק איתם ובעיקר לראות אותם ולהבין שזה הסיפור של הגיל הזה מצד אחד דוחפים מצד שני כל כך צריכים.
כמה התגעגעתי אליהם.
למילמולים הלא ברורים מתחת לשפם המוזר.
לאמאאאא….מה? לא משנה עזבי!
לאמא את יכולה להסיע אותי?
לאמא מה יש לאכול? את יכולה להכין לי טוסט?
לאמא כיבסת לי את החולצה הלבנה?
לאמא אני יכול 100 שקל?
וכמה כמה שקט לי בלב שהם ישנים היום בבית
*בתמונות אמא נגררת, שבאופן יחסי היא די בכושר, אבל לא עומד בקצב…
