מה לא רואים בתמונה

היום הם חוגגים 15.
הילדים שלי, שבכל כך הרבה מובנים הם כבר לא ילדים.
אלו ימים של רגשות מעורבים, לפני שבוע הייתה אזכרה לגיא והיום יום הולדת.
ככה זה היה אז, לפני שנתיים וככה זה יהיה תמיד.
אני מסתכלת על התמונות מהבר מצווה והזיכרונות מציפים אותי ברצף.

**********************************************************************

הם עלו לתורה.

בוקר שבת אביבי באמצע חודש מאי. 
כולנו בלבן. 
מוקפים במשפחות שלנו ומלא חברים שבאו לשמוח איתנו.

הבנים כל כך יפים ומוארים עם כיפה וטלית והמעמד מצמרר לי כל פיסת עור. 
הם מקריאים את הדרשה באופן מושלם. לא מתרגשים יותר מידי, הקול קצת רועד אבל לא יותר מזה.
מחובקים עם אבא שלהם שנראה כל כך אחר  עם זקן, כולנו קצת אחרים.
אני צופה בהכל מלמעלה מוקפת בנשים היקרות שעוטפות אותי באהבה.
שי מצביע עליי ואומר, אבא תראה אמא בוכה. הוא ילד סופר רגיש והוא בטח דואג לי, יודע שבפנים עמוק אני עצובה.
אני לוחשת לו עם השפתיים, שי הכל בסדר. ושולחת נשיקה.
ואחרי שכל הסוכריות עפות באויר אנחנו יוצאים החוצה ומישהו תופס את הרגע הזה שאני מחבקת אותם ומנציח טיפה של אושר בגשם שוטף.

ובתמונה הזאת לא רואים שאנחנו מחוץ לבית הכנסת ושיש רעש של ילדים, אנשים מדברים, אוכלים קצת ומצטלמים.
ומה שבעיקר לא רואים כמה הלב שלי מלא בעצב. 
כשאני מגדילה את התמונה אני רואה הכל בעיניים שלי, הן עייפות ועצובות והפנים שלי חיוורות.
אני גם שמחה, ובעיקר מלאה באהבה לגברים הקטנים האלה שעברו חצי שנה כל כך קשה. 
לא רואים בתמונה כמה אני מתאמצת מבפנים שיהיה להם שמח ושיהיו להם זכרונות טובים מהבר מצווה שלהם.
אני יודעת שגם הם חששו, האם תהיה בר מצווה? האם נוכל לחגוג?
אבל הפרק הזה נגמר, וכל כך הרבה רק מתחיל והגיע הזמן לפנות מקום לקצת שמחה.

אף אחד לא רואה, לא בתמונה ולא בלייב, כמה כוחות גייסתי לסוף השבוע הזה,
כי בפנים אני שבורה לחתיכות ולאסוף את הכל היה כמעט בלתי אפשרי.
הם מסתכלים עליי ובטח אומרים, היא התלבשה יפה, התאפרה, היא צוחקת ומחייכת. 
היא בסדר.
אפשר להירגע.
זה קשה מידי להכיל כל כך הרבה עצב, אני יודעת כמה זה מפחיד ומאיים על כולם.
וכשהם רואים אותי ככה הם יכולים לנשום לרווחה, אז אני זורמת עם זה כי הסיפור הזה הוא שלי.
ובערב שישי אחרי שאכלנו יחד, עם כל הדודים והדודות והסבים והסבתות, את כל האוכל שהכנו, ישבנו עד השעות הקטנות דיברנו, צחקנו, נזכרנו בחוויות מהילדות ויש אפילו תמונה עם האחיות וההורים שלי שמנציחה את מסיבת הפגי'מות המאולתרת.
הרגשתי כל כך טוב עם האנשים שהיו סביבי, מחובקת, חיבוק אמיתי ומלא באהבה.
וכל פעם כשהרגשתי שהתמלאתי יותר מידי ותכף הכל מתחיל לטפטף החוצה הלכתי לחדר שלי, נכנסתי לשירותים ונתתי לכל הדמעות לצאת.
הרי רק לפני שבועיים הרב הזה שליווה אותם  לעלות לתורה, ליווה את גיא הקטן שלי בדרך האחרונה שלו איתנו בעולם הזה.
אז איך אפשר בכלל להכיל את הדבר הזה מבלי להתפרק?

כשהוא נולד כל הזמן דמיינתי איך בבר מצווה שלהם הוא יהיה כמעט בן שנה וישגע את כולנו.
ממש הייתה לי תמונה כזאת שהוא על הידיים שלי, בעזרת הנשים בבית הכנסת, כשהבנים מקריאים את הטקסט הזה שמעביר אותם לבגרות.
אבל הבנים שלי עברו את מסע ההתבגרות עוד לפני שהם הקריאו את הטקסט הזה.
וגיא לא היה לי על הידיים, הוא תפס מקום בכל הלב שלי והידיים היו ריקות, כל כך כמהות.

תמיד כשאתבונן בתמונה הזאת הלב שלי יחסיר פעימה והבטן שלי תתכווץ כי רק אני יודעת כמה הכל כאב לי.
כמה היה מלא וכמה חסר.
כמה אוהב וכמה עצוב.
כמה שמח וכמה שרף לי בבטן.
כמה היה לי קשה באותה שבת וכמה זה עזר לי לא להיות לבד.
וכמה, כמה כוחות גייסתי בשביל שנדב ושי יעברו את הכל בדיוק כמו שהם רצו,
כי הם איבדו אח אהוב וגם הם כואבים ומגיע להם כל כך הרבה כי הם קסם של ילדים.
ואני הבטחתי להם בלב שלי  מלא פעמים שאני פה איתם, אני לא הולכת לאיבוד במבוך השכול. 
אני בוחרת בחיים. עם הכאב והחוסר וממלאת הכל באהבה גדולה.
אני ממשיכה להיות האדם האופטימי שתמיד הייתי,
ואמשיך להיות שמחה למרות שיש גם עצב בחיים שלי.
אני אמשיך להיות בהודיה על כל מה ומי שיש לי בחיים.
ואני תמיד תמיד אודה לגיא שבא אלינו, אליי, ולימד אותי איך למצוא את השמש ולעלות איתה בכל יום.

ואת כל זה לא רואים בתמונה.

*******************************
מזל טוב ילדים אהובים שלי:)

אתם יכולים לשתף

תגובות

תגובות

2 תגובות

  1. אושרת כהן הגב

    וכמה כח את מעניקה וכמה אמונה את משרישה וכמה אני רוצה לחבק אותך ושתרגישי כמה את מוארת ומאירה ומביאה איתך ברכה……מרגשת!!!

  2. לימור הגב

    תודה אושרת יקרה ❤

השארת תגובה ל-לימור

ביטול