מחשבות על סופשנה

בשבועיים האחרונים נפרדתי מנערים ונערות איתם נפגשתי במשך 3 שנים!
התרגשנו, כשסיכמנו את הדרך שעברנו יחד.
היה שם צחוק נבוך, קול חנוק, עיניים מבריקות והיו גם כאלה שדחו את הרגע הזה.
שאלתי אותם, למה הם באו ושיתפו פעולה (כי זה לא מובן מאליו)?
הם מיד אמרו "כי היה כיף פה".
אני כמובן לא קיבלתי את התשובה האוטומטית שאני כל כך רגילה אליה, גם מהמתבגרים שלי בבית.
אז לא היתה להם ברירה והם הרחיבו קצת, הם אמרו כל מיני דברים שמאד התרגשתי לשמוע, והיה דבר אחד שחזר על עצמו אצל רובם, התחושה שיש מישהו שבאמת מקשיב להם ולא מיד מטיף ומבקר.
"רוב הזמן המבוגרים לא באמת מבינים אותנו" הם אמרו.
הנערים האלה (גיליתי כל פעם מחדש) הם חדים ורגישים, הם אולי לא מרבים במילים אבל הם יודעים לדייק.

חשבתי על זה גם כאמא וגם כמי שמלווה בני נוער, והם צודקים, הם צריכים שנהיה קצת אחרת.
איכשהו מתוך אהבה ודאגה אנחנו הופכים להיות עם עיניים כאלה שרואות בעיקר את מה שלא עובד.
השיחות איתם הופכות משיחות חולין לשיחות חקירה ופקודות.
וכשכבר הצלחנו ליצור רגע כזה שמאפשר להם לשתף אותנו אנחנו מיד מנסים למצוא פתרון, מעבירים ביקורת, מטיפים להם או מגיבים בהיסטריה. תלוי מה הם סיפרו.
וברגע הזה סגרנו את הדלת שהם פתחו עבורנו. אף אחד לא אוהב תגובות כאלה.
לא פעם השיתוף שלהם הוא רק לשם שחרור. הם לא תמיד צריכים את הפתרון, לרוב הם יודעים אותו.
לפעמים רק נקשיב, ניתן לדברים לשקוע, ואם יש לנו מה להגיד אפשר לדבר על זה אחר כך, כשאנחנו והם רגועים יותר, ואז התגובה שלנו תהיה שקולה ועיניינית (זו דוגמא אישית לשליטה עצמית ואחריות).
אני לא יודעת למה זה קורה, אבל כשמישהו מספר לנו משהו אנחנו מיד מחפשים פתרון, כאילו חיברנו הקשבה ותגובה לפעולה אחת אבל אלו שתי פעולות שונות.
אפשר רק לשתוק או להתעניין.
נכון, הסיפורים שלהם יכולים להיות מדאיגים
לפעמים, זה בסדר לשתף אותם בדאגות שלנו בנוגע לזה.

זה מבלבל.
למדתי שלמרות שהם עושים כל הזמן צעדים של נפרדות והתרחקות הם לא ממש משחררים את החבל.
הם רוצים וצריכים אותנו שם עבורם.
וכשאנחנו שם איתם עדיף להקשיב, לכבד ולסמוך עליהם.
זה עושה להם הבדל גדול.

קיבלתי ולמדתי עוד הרבה דברים במפגשים האלה.
אני ממש אתגעגע.

שתהיה לכולם חופשה נעימה בדיוק כמו הים, שקיעה כתומה ורוח מלטפת.

אתם יכולים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

תגובות

תגובות

השארת תגובה