יום הולדת לגיא

היום לפני שנה גיא היקר שלי נולד.
ביום המורכב הזה אני כל כך רחוקה מהבית.
אולי זה לא במקרה שאני בארץ זרה, עם נופים אחרים, אקלים אחר ותרבות כל כך שונה, אולי זה מה שאני צריכה, אולי הניתוק הזה טוב עבורי וזה זמן חשוב לבלות עם המשפחה האהובה שלי.
החלטתי לשתף אתכם בקצת ממה שעובר לי בראש ומרגיש לי בגוף.
חושבת על השנה שעברנו, לא ממש יכולה לסכם כי עוד לא מבינה עד הסוף והכל כל כך טרי, אבל חלק כבר יודעת ויכולה…

זו היתה שנה של רכבת הרים רגשית, עוצמות שאין להם אח ורע בשגרה ואנחנו נזרקנו משמאל לימין, מלמעלה למטה…עולים לאט ויורדים הכי מהר, זה כל כך מפחיד ואין לך מושג לאן הרכבת ממשיכה ומתי יבוא הלופ.

היו שמחות השנה-תינוק חדש הגיע למשפחה.
קיבלתי מתנת יום הולדת, הוא נולד 3 ימים אחרי יום ההולדת שלי. איזו שמחה. איזה אושר.
ועוד שמחה, הבנים חגגו בר מצווה הם כל כך גדולים ונפלאים וזה עושה שמח בלב.

היו השנה גם פחד ואימה, רגשות קשים.
לגלות שהתינוק הקטן והאהוב שלי, היקר שלי שחיכיתי וקיוויתי לו כל כך הרבה שנים, הוא חולה והמחלה שלו כל כך קשה, הכי קשה.
אי אפשר לרפא את התינוק שלי.
אי אפשר לרפא אותו.
אף תרופה, אף רופא, אף מומחה, אף בית חולים.
אף אחד.
כלום. כלום לא יכול לעזור לו.
בדקנו הכל, התייעצנו, קראנו וקיבלנו החלטה.
החלטה קשה. הכי קשה. אנחנו לוקחים את התינוק שלנו הביתה כי אי אפשר לרפא אותו. ואני מסתכלת עליו ולא מאמינה שזה באמת קורה לנו.
האם אני חולמת? שמישהו כבר יעיר אותי לעזאזל.

ואז מגיע חוסר אונים, אוזלת יד שאינה נתפסת. את לא באמת מאמינה שאין באפשרותך לעשות כלום. כלום.
והראש עובד ומנסה להבין ואי אפשר להבין כלום.
אין מילים שיכולות להרגיע כי אין תקווה ואין שום נחמה.
אני לא מבינה מה קורה לנו?
מה קורה לו למתוק הקטן הזה?
איך זה ייתכן שאני לא מתפרקת לרסיסים? איך זה שאני מקבלת הכל? ממוקדת, יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות.
איך? איך זה ייתכן?
ויש רגעים שאני מרגישה כל כך קטנה. כל כך חסרת אונים בעולם הגדול.
פתאום אני בודדה.
האנשים היקרים שסביבי לא השאירו אותי רגע אחד לבד, אבל הרגשתי כל כך בודדה.
אני והכאב הגדול. אני וחוסר האונים הזה.
היו גם רגעים שהרגשתי כל כך גדולה ויכולה. חזקה ויודעת. יודעת בדיוק איך הכל צריך להיות.
לכולם יש כל כך הרבה שאלות ואני, אני יודעת.

עכשיו הזמן של אי הוודאות. אין לדעת איך יראה הרגע הבא? מה יהיה בשעה הקרובה? אני שצריכה לדעת הכל מראש, לתכנן כל דבר ולדעת כמה צעדים קדימה, אני באי וודאות נוראית.
לא אי וודאות האם התקבלתי ללימודים, לא אי וודאות מה זה יהיה? בן או בת? לא אי וודאות האם קיבלו אותי לעבודה שכלכך רוצה. לא. לא זה.
אי וודאות האם התינוק האהוב שלי ישרוד את הלילה. מתי הוא ילך מאיתנו? ואיך זה יהיה? האם יסבול? רק שלא יסבול.
אף אחד לא יודע. אף אחד.
א ף א ח ד.
אי וודאות.
שיעור לחיים.
ובתוך כל הרגשות הקשים האלה פתאום משחררת. מרפה. מקבלת הכל.

כל זה מלווה בעצב גדול.
עצב של הימים האחרונים, עצב של הידיעה שזה הסוף, עצב לראות את התינוק שלך כל כך חולה. אבל זה רק קצהו של העצב כי כשהוא הלך ממני הגיע העצב הגדול באמת.
הוא איננו.
אין. אין. אין כלום.
אין במה לגעת ואין מה לחבק ואין חיוך ואין קול ואין רכות של מגע ונשיקה. אין.
והאין הזה, הריק הכל כך מוחשי הזה מביא איתו געגוע.
געגוע כל כך כואב. זה לא געגוע נוסטלגי כזה שמעלה חיוך זה געגוע שהופך את הבטן , געגוע שגורם לי לרצות לצרוח כל כך חזק ולזעזע את כל העולם הזה. כי איך זה יתכן שעולם כמנהגו נוהג?

ועוד לא אמרתי כלום על אהבה. כמה אהבה?! אהבה שמגיעה לעוצמות שאי אפשר להבין.
אהבה לפרי בטני שרק נולד, זאת אהבה שמתרחשת תוך אלפית שניה, ברגע ששמעתי אותו בחדר לידה התאהבתי וכל רגע זה הולך ומתגבר. האהבה הזאת כל הזמן גדלה. ו
כשהתינוק שלך חולה האהבה הזו לא דומה לשום דבר, נוצרת אהבה בדרגה שאין שניה לה.
אהבה ללא תנאי.
אהבה ללא גבולות.
נתינה והענקה אינסופיים.
עוד שיעור לחיים והוא קשה מאד ללמידה.
אין שאלות.
אין תהיות.
זה ברור לנו כשמש אתה ורק אתה, כל מה שאתה צריך, לילה כיום, שעות ורגעים, רק אתה. ברכות ואהבה אינסופיים.

אהבה נצחית.
געגוע שרק הולך ומתעצם.
עצב שצובע את הכל.
כאב קשה מנשוא.
אי וודאות מעוררת חרדה.
חוסר אונים מתסכל.
פחד מבלבל.
שמחה תמימה.
וכעס? אין כעס. יש רק קבלה, הבנה ושחרור.

אתם יכולים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

תגובות

תגובות

השארת תגובה