הילד מתבגר, יש לך חום גבוה

הורות מתגברת

זה קורה פתאום, ככה מבלי שאנחנו מרגישים, הילדים החמודים שלנו, הקטנים שרק לפני רגע עוד היו ילדים הופכים לאנשים קטנים.
גיל ההתבגרות שלהם מביא אותנו אל גיל ההתגברות שלנו. התגברות על האמונה שאנחנו יודעים הכול ויותר טוב, על הצורך לשלוט ולהיות צודקים ובעיקר התגברות על התחושה הזאת שאנחנו פחות משמעותיים עבורם.

אסור לנו להתבלבל, הם צריכים אותנו משמעותיים. לא ממקום של שליטה, מתוך יחסים טובים איתם. למצוא את המילים הטובות על מי שהם, להקשיב להם, להתייעץ איתם, לשתף אותם, לפנק אותם ולהיותם לטובתם.

גיל ההתבגרות היא גיל של השתנות מהירה ומשמעותית.
על המתבגר עוברים במקביל תהליכים חיצוניים, פיזיים וחברתיים ופנימיים פסיכולוגיים.
הגבולות השונים עוברים תהליכים ומתפתחים.
הגוף משנה צורה, לגוף יש חשיבות מאד גדולה בגיל ההתבגרות, הוא מהווה בסיס לתחושת ערך עצמי. לעיתים השינויים נחווים אצל המתבגר בשמחה, לעיתים בחרדה. משהו בגבולות הגוף המוכרים משתנה ולוקח זמן עד שהוא יכול לראות את הגוף החדש הזה כשייך לו.
המתבגר עובר גם תהליכים של הגדרה עצמית מחדש, הזדהות עם בני גילו.
במקביל הוא שואף להגיע לפתרון התלות בהורים ופיתוח עצמאות פנימית אמיתית, אלו הם תהליכי היפרדות.
הוא גם עובר תהליכים קוגניטיביים שונים. (מתוך גבולות וגיל ההתבגרות – ברכה גאוני)
נראה לי שאין צורך להיכנס לכל התהליכים, אבל אתם כבר מבינים הגיל הזה הוא מאד מורכב. גם לנו ההורים.

איפה אנחנו בתוך כל זה?

אנחנו צריכים להיות שם ולתמוך, להכיל, לתת מרחב ויחד עם זאת להציב גבולות.
למתבגר יש צורך להתנגד להגבלות ההורים, לעבור דברים שעליהם הוא לא יספר להם, להרגיש ולטעון שההורים בולמים את תחושת העצמאות שלו ועם כל זה, יש לו צורך להיות מוגן על ידי הורים שיכולים לטפל בו ולהכיל את הסערה הרגשית שלו.
הוא צריך הורים ברורים ותקיפים שהוא יכול לסמוך עליהם. הוא צריך הכלה וגבול. זה עוזר לו ביצירת תמונת עולם פנימית ברורה ומגובשת.

כשהילדים שלנו מתחילים את גיל ההתבגרות גם אנחנו עוברים שינוי, עלינו להתחיל לוותר על שליטה וכוחנות, עד לא מזמן אנחנו החלטנו אבל עכשיו הגיע זמנם.
אנחנו צריכים לסמוך עליהם, כי כשרק אנחנו יודעים את כשהתשובות ואנחנו אומרים את זה, אנחנו מחלישים אותם.
כשאנחנו מבקרים אותם (גם אם זה מתוך רצון טוב ומתוך אהבה וכוונה לעזור) זה גורם להם לחשוב שלא מבינים אותם, שהם חסרי ערך וחסרי אונים. קשה לנו להקשיב וקשה לנו לוותר על סמכות. אנחנו מוצאים את עצמנו נואמים להם ומטיפים אך מה שבעצם דרוש הוא גיבוי והתפעלות מהעצמאות שלהם, מהיכולות ומהאישיות שלהם.
זה לא קל, אני יודעת, ולפעמים אנחנו עומדים בפני סיטואציות בלתי אפשריות וקל יותר לבקר מאשר לעודד. אנחנו לא תמיד צריכים להיות צודקים לפעמים נדרשת אמפתיה, הבנה, התבוננות בסיטואציה מנקודת המבט שלהם והתייחסות לצרכים שלהם מתוך כבוד אליהם מתוך רצון להיות איתם ביחסים טובים.
יש לנו את הקול הזה בראש שלא מפסיק להגיד לנו שרק מה שאנחנו חושבים הוא נכון, כי אנחנו ההורים, ואנחנו יותר מבוגרים, ויש לנו יותר ניסיון. זה לא תמיד נכון, והקול הזה הוא קול מזיק.
כדאי לזכור את זה לא רק כהורים אלא בכלל אנחנו לא יודעים הכל, תמיד יש מקום לסימן שאלה קטן.
אם תהיו נוכחים למרות שהם מרחיקים, אם תקשיבו בלי לקפוץ ישר עם ביקורת, אם תביעו אהבה למרות ההתמודדות בלהיות ההורים שלהם. רק אז יש סיכוי שהם יקשיבו לכם כשתאסרו עליהם, תמנעו מהם ותשמרו עליהם כשהם יבעטו.

ויתור של שליטה וכוח במערכות יחסים, הוא דבר לא פשוט ליישום, כדי לשחרר צריך הרבה בטחון עצמי ואמון פנימי.
במפגש שלנו עם המתבגר עולים הרבה ספקות וחוסר בטחון, ככה זה תמיד עם הקרובים לנו.
המתבגרים פתאום אדישים אלינו, הם מבקרים אותנו, לא מתחשבים, כפויי טובה, כל אלה עוזרים לנו לאבד מהביטחון העצמי שלנו. וכתוצאה לפעמים אנחנו הופכים להיות נוקשים, מתבצרים מאחורי גבולות ועקרונות.

חוקים וגבולות חשובים בגיל הזה, זה ברור. אנחנו לא נסכים לכל דבר, נחייך בהבנה לכל מה שהם יגידו, זאת לא הדרך לחזק אותם.
ראיתי את זה קורה אצל לא מעט משפחות, זה נובע מתוך חולשה, חוסר אונים, חוסר הבנה איך להגיב ומה לעשות, זה נותן למתבגר אשליה של כוח. בתוכו הוא מבוהל מאיבוד הסמכות ההורית לה הוא כל כך זקוק.
נכון, הוא בועט ומטשטש את הסימנים אך הוא זקוק ליד מכוונת, לתמיכה ברגעים קשים, הוא גם מצפה מאיתנו שנהיה מסוגלים להכיל את הזעם שלו ושלא ניבהל מכל מה שעובר עליו.

יש הורים שנותנים לא מתוך חולשה, הם מאמינים שצורכי הילד באים לפני הצרכים שלהם ויש כאלה שהנתינה שלהם היא מאין שוחד, כאילו מתוך פיצוי על איכות קשר עם המתבגר, אם בגלל שהם לא בבית רוב היום או מסיבות אחרות.
נתינה מתוך המקומות האלה היא לא כזאת שנותנת כוחות בגלל שהיא לא נעשית (במודע או שלא) מתוך הקשבה והבנה את צרכי הילד אלא מתוך הצרכים של ההורה והיא לא תורמת לילד וגם לא להורה.
כשאנחנו מוותרים על השליטה מתוך תחושה שאנחנו מבינים אותם ולא מתוך ציפייה לתמורה, כשהם מגלים שאנחנו מעריכים אותם ואת העצמאות שלהם ושאנחנו סומכים עליהם אז הם מתמלאים בכוח וחשים בטחון.

אנחנו ההורים צריכים להיות ערניים ונוכחים מצד אחד, וגם קשובים וגמישים מצד שני.
אנחנו יכולים להביע את דעתנו על אלכוהול, סמים ויחסי מין ולעיתים גם להגביל את שעת החזרה, להסכים איתם על חוקי הבית מתוך כבוד לצרכים שלהם, לעמוד מול חוסר שביעות הרצון שלהם עם המון כבוד ואהבה. בלי להתבלבל אלא מתוך השגחה, נוכחות ורצון להיות משמעותיים.

זו התמודדות לא קלה והיא דורשת רגישות רבה, היכולת לזהות את המתרחש בחיים שלהם, לפענח את המצוקות שלהם ולהבין מה הם צריכים מאיתנו. אני יודעת שזה לא פשוט, מצד אחד, אני מציעה לכם לשים גבול ולהשגיח ואז מציעה לתת להם כבוד ולהכיל אותם. זה בדיוק זה. לפעמים אני מרגישה שממש צריך ללכת בין הטיפות, לחשב ולשקול כל צעד.
ככה זה להיות הורים.

ובתוך כל הרגעים המכעיסים, המדאיגים והמבלבלים תזכרו שהמתבגר הזועף הזה הוא הילד האהוב שלכם.

אתם יכולים לשתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp

תגובות

תגובות

2 תגובות

  1. דגנית חן הגב

    אלופה!!
    יכולת ניסוח מדוייקת ונכונה.

  2. לימור הגב

    תודה דגנית:)

השארת תגובה ל-לימור

ביטול